הגיע הזמן שנדבר פה על תסמונת המתחזה, עכשיו, מן הסתם, זה היה פוסט שפסרמתי בעמוד הפייסבוק, אבל אם לשים אותו פה יעזור לעוד מישהו – אז הורה!
ואני יודע,זה יכול להיות פוסט קצת מבאס, אבל אני מקווה שנוכל לסיים אותו עם נימה אופטימית משהו.
פעמים לא מעטות במהלך הקריירה שלי, הייתי בטוח שיעלו עליי.
הייתי בטוח שיבינו שכל מה שאני עושה זה לדבר בסוג של בטחון, או לפחות במספיק ביטחון כדי שלא יחשדו שאני לא מבין כלום – הרי בואו נודה על האמת, אם תבקשו ממני עכשיו לכתוב את הנוסחה של ההתפלגות הנורמלית או את נוסחת הסיגמויד – אני לא אצליח, ואין לי צל של ספק שזה מה שאני צריך לדעת בתור אנליסט.
עכשיו, זה פוסט שאני רוצה לכתוב אותו כבר הרבה זמן, וזה למרות שאני מנסה לשמור את הכתיבה שלי כאן יותר על הצד המקצועי ופחות על הצד האישי (בדיחות אבא זה מאה אחוז מקצועי).
הסיבה שאני רוצה לכתוב את זה כבר כל כך הרבה זמן, היא בעיקר בגלל שלמדתי ששיתוף חוויות, בעוד שלא בהכרח מספק לי פורקן אישי, יכול לייצר תחושת 'ביחד', או יותר נכון, תחושת 'אני לא לבד' לאחרות ואחרים.
אז סינדרום המתחזה, מה?
בגדול, אני רוצה להאמין שכולנו סובלות וסובלים מזה בצורה כזאת או אחרת, לכולנו יש רגעי חוסר ביטחון שמתגלים ברגעים הכי פחות מתאימים.
לדוגמה, אם אתם בתהליכי ראיונות לכמה חברות, או לפני שיחת משוב תקופתית – ועולה הצורך למנות את ההישגים שלכן. בנוגע לתקופת חיפושי עבודה – זכורה לי (היטב, יש שיאמרו) תחושת הערך העצמי שנובעת מכל הניסיונות למכור את עצמי כתחושה כל כך מקטינה, שהיא הצטרפה יפה מאוד לתחושת הרמאות הזאת שהיא סינדרום המתחזה.
פעמים רבות הייתי אומר לעצמי שאין לי סינדרום מתחזה, כי אדם עם סינדרום מתחזה לא חושב שיש לו את זה באופן אקטיבי – ולמעשה הסיבה שאני חושב שיש לי סינדרום מתחזה היא פשוט כי אני עצלן (הו בוי! כשלסינדרום מתחזה שלך יש מערך הגנה מפני היגיון!)
אני הולך לכתוב פה על איפה זה משפיע עליי לרעה, איפה זה דווקא משפיע עליי לחיוב – ולבסוף, מה אני מנסה לעשות עם זה כדי לנטר את זה, ואולי תוכלו גם אתן ואתם לעשות את זה בנוגע לעצמכם (וככה אולי נסיים בנימה חיובית).
מה אפשר לעשות עם סינדרום המתחזה?
הדבר ה"קטן" יחסית, בהקשר הזה, זה בעצם חוסר היכולת להעריך בצורה טובה את ההישגים והכשלונות שלנו, המצב הזה מאפשר לנו להקטין בצורה אוטומטית כל הצלחה ולהעצים באותה המידה כל כישלון.
היעדר הפרופורציה הזאת משפיעה לא רק על איך שאנחנו תופסים את עצמנו הנוכחיים, אלא גם איך שאנחנו יכולים לתפוס את עצמנו העתידיים – בצורה של פחד מלצאת החוצה ופחד להתמודד עם ביקורת ממקום מאוד מגונן.
לכתוב פה, עבורי, לנהל את האתר הזה – יכול היה להיות יותר פשוט – אמנם אני אוהב לכתוב, אבל אני לא אוהב עימותים, וויכוחי אינטרנט תמיד הופכים להיות נוראיים בשלב כזה או אחר.
ואם לא הייתי מרגיש שיש לי מה להגיד על התחום – אני בספק גדול אם הייתי מגיע למצב שבו אני מנחה פאנל אנליסטיות או עושה לייב סשנים – וכן, מבחינתי, בראש שלי – כל דבר כזה הוא סוג של סיכון שאני לוקח – סיכון שיגלו אותי כמו שאני באמת.
מה טוב בתסמונת המתחזה?
טוב, לקרוא לזה טוב זה כמו להגיד שעמדתי ביעדי הדיאטה שלי כי הייתי חולה במשך שבוע ולא היה לי תאבון בכלל (אין לי יעדי דיאטה, אבל זאת הדוגמה שעלתה לי לראש)
אבל אם אני חייב להסתכל על האלמנטים החיוביים שהם תוצר לוואי של התפיסה הזאת – אני יכול להצביע על שני דברים.
- זה דוחף קדימה – הצורך שלי תמיד להשיג את עצמי, הצורך הזה לדעת באמת הכל ולא רק לפי הנחה הוא מתיש, אבל הוא דואג בפועל לכך שאני באמת משקיע זמן לא מועט ב"שיפור עצמי" ולמידה.
- זה שומר על ענווה – הידיעה שאני לא יודע הכל, ההבנה שתמיד יכול להיות מישהו חכם יותר, מקצועי יותר, ושאני יכול לטעות (ויותר גרוע – להתפס בקלקלתי) – גורמים לי להיות יותר זהיר, ואם יש משהו שאני באמת לא אוהב – זה אובר-ביטחון עצמי בתחום של אנליזות.
ואיך להתמודד עם זה?
אז השיטה של 'פשוט תזכיר לעצמך שזה לא ככה' היא, אמממ, לא עובדת עבורי, ואני רוצה להניח, לצורך הויכוח, שזה לא עובד גם עבורכן.
מה כן עובד? (וגם זה בערבון מוגבל) – חמלה עצמית – אבל מכיוון שאני לא יודע לחמול על עצמי, אני ממיר את זה בחמלה על האחר – כשאני תופס את עצמי כשאני קשה מאוד על טעות או משהו כזה- אני מנסה לחשוב מה הייתי אומר לחבר צוות אם הוא היה עושה את אותה הטעות, אני מנסה לחשוב איך הייתי מתייחס, בלי ליפייף את המצב, בלי להיות לא כנה עם עצמי, לאחר.
ואם הגיהנום הוא הזולת, אני חושב שאני מנסה להפוך את הסביבה שלי לקצת פחות גיהנומית – אז מותר לי לפעמים, להתייחס לטעויות שלי ברמה מסויימת של סלחנות
