אשתי תמיד צוחקת עליי שאני מבטא מילים לא נכון. לפעמים זאת מילה באנגלית שההטעמה שלה במקום הלא נכון, ולפעמים מילה בעברית שבה אני מחליט באופן שרירותי איפה הסגול הנודד צריך להיות. אני טוען שזה חלק מהקסם שלי. היא לא מסכימה. הוגן.

הסיבה לכך שאני מבטא את המילים האלה לא נכון ברורה לי לגמרי: מעולם לא באמת שמעתי אותן. כל ההיכרות שלי איתן היא דרך הקריאה.

וזה מביא אותי לרגע קלאסי מ״משפחת סימפסון״: ליסה צועקת בגאווה ״Run like the wind!״, רק שהיא מבטאת את wind כך שיתחרז עם rind. היא מכירה את הביטוי המפואר, אבל אין לה מושג איך מבטאים אותו, בדיוק מאותה סיבה.

מראיינים, קווים מפרידים ומסקנות גרועות

וזאת לא רק בדיחה מסרט מצויר. זה קורה גם בחיים. שמעתי ממקור ראשון סיפורים על מראיינים שפסלו מועמדים רק כי הם ביטאו מילה ״לא נכון״. ראיתי אנשים בלינקדאין פוסלים קורות חיים, או פוסטים, רק כי מופיע בהם קו מפריד ארוך — em dash. בפוסט הזה לבדו יש לפחות ארבעה! הטרנד האחרון טוען שזה סימן ברור לכך שהטקסט נכתב בעזרת GPT.

אגב, כן — הפוסט הזה נערך כמה פעמים בעזרת ChatGPT.

וזאת הנקודה שבה אני רוצה לקום כמו נביא זעם משעמם במיוחד ולשאול: באמת? זה מה שהצלחתם להבין מכל זה?

מה שבאמת חשוב הוא הלחיצה על ״שלח״

אנחנו כל כך עסוקים בחיפוש סימנים חיצוניים ל״מקוריות״, ל״אותנטיות״ ול״כתיבה אנושית״, ששכחנו משהו בסיסי.

אז התקרבו, בשקט, לפני שמישהו ישמע: גם לפני GPT אנשים לא כתבו הכול לבד. הם קיבלו עזרה. הם ביקשו משוב. הם שילמו למישהו שיעבור על קורות החיים שלהם. הם התייעצו עם חברים, משפחה ועמיתים. חלקם אפילו העזו להשתמש ב... תיקון אוטומטי! אלוהים אדירים!

אז מה ההבדל?

ההבדל היחיד הוא טכני. אבל הבחירה לשלוח טקסט אל העולם — זאת בחירה אנושית. טוב, אולי לא תמיד, עם כל הסוכנים שמסתובבים פה. אבל רוב הזמן זאת אמירה מודעת או לא מודעת: ״ככה אני רוצה להיראות. זה מייצג אותי.״

קווים מפרידים הם לא אישיות

בואו ניקח נשימה. הקו המפריד הארוך הוא תוצאה של עיצוב. של תבניות. של עורכים. של אלגוריתמים.

הוא לא אומר לכם שום דבר משמעותי על האדם שמאחורי הטקסט. בדיוק כמו שהמבטא של מועמד לא אומר שום דבר על הכישורים שלו. בדיוק כמו שגופן לא אומר שום דבר על התוכן.

ג׳ף בזוס ומדדי ראווה

ג׳ף בזוס דיבר פעם עם לקס פרידמן על מדדי ראווה: מדדים שפעם היו משמעותיים, ובסופו של דבר הופכים לטקסים שממשיכים בהם מכוח ההרגל.

ראיתי את זה ממקור ראשון, אצל אנשי מקצוע חכמים להפליא: מתמקדים בדבר הלא נכון כדי לקבל החלטות שבאופן מפתיע מאוד מתבררות כלא נכונות.

הקו המפריד הארוך הוא בדיוק זה. מדד ראווה. נראה חכם לשים לב אליו ולבקר אותו, אבל הוא לא באמת אומר לכם משהו חשוב.

אז מה כן חשוב?

אם נמשיך לרדוף אחרי ״סימנים חיצוניים״ במקום באמת להקשיב למה שנאמר, לא רק נפספס אנשים טובים. נפספס את כל השיחה.

אז מה באמת אפשר ללמוד מקווים מפרידים?

כלום. חוץ מאולי זה שאנחנו ממשיכים לחפש תחכום במקום שאין בו כזה, ומפספסים את העומק האמיתי במקום שבו הוא כן נמצא.

הפוסט הזה נערך כמה פעמים בעזרת ChatGPT, כי השנה היא 2025 ואנחנו מאמצים טכנולוגיות חדשות, או משהו כזה.